מידי מספר שנים נזרקים משפחות חללי הטרור לתוך מערבולת שחרור האסירים בעקבות עסקה כזו או אחרת שמתרקמת בין מדינת ישראל וארגוני הטרור בלבנון או בשטחים.
הריטואל ידוע מראש, חייל נחטף, משא ומתן מתנהל ובסופו משתחררים כמה מאות מחבלים. יהיו הפגנות נגד שחרור המחבלים, יתפרסמו רשימות המחבלים העומדים להשתחרר כדי לתת אפשרות למשפחות להביע התנגדות חסרת תכלית, שהרי רק אותן מעניין מי משתחרר, ואחר כך יהיה מי שיגיש בג"ץ נגד השחרור רק כדי להידחות פעם נוספת תחת הטענה שהממשלה החליטה החלטות שנמצאות בתחום אחריותה.
עד היום הסתכלתי על התהליך מבחוץ, לא הייתה לי נגיעה אליו, וכרגיל בנסיבות אלו גם לא הצלחתי להבין ממש מה מרגישים אותם אלה המפגינים והנאבקים כנגד השחרור.
שאלת סמיר קונטאר למשל, עולה בכל פעם שיש משא ומתן עם החיזבאללה והמאבק נגד שחרורו הופך לסמל של המאבק נגד שחרור מחבלים.
היום אני נאלץ להסתכל מבפנים אל התהליך ההולך ומתרקם והוא מדיר שינה מעיניי וגורם לי לחוסר תפקוד יומי. הוא משעבד את מחשבותיי וגורם לי להפסיק על עיסוק.
בחמישי למרץ 2003, יום רביעי, בשעה 14:12 התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס קו 37 בחיפה תוך שהוא רוצח שבעה עשר אנשים. בין השבעה עשר היה אסף צור הי"ד כמעט בן 17, תלמיד י"א בדרכו חזרה מבית הספר לביתו.
אסף הוא הבן שלי.
מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו הינם שני חברי חוליית חמאס אשר יזמה והוציאה אל הפועל את הפיגוע. הם הכינו את חגורת הנפץ, גייסו את המחבל המתאבד, הכינו אותו, גייסו את המסיע שלו, ישנו ואכלו איתו ביממה לפני הפיגוע וליוו אותו לדרכו מחברון אל חיפה אל תוך ישראל. אין אשמים יותר מהם בפיגוע וברצח ההמוני. שניהם רואיינו על ידי הטלוויזיה הבריטית ותיארו בקור רוח מדהים את מעשיהם תוך שהם מתרצים את הרצח בכך "שכל ילד יהודי יהיה פעם חייל שיהרוג ערבים חפים מפשע וכל אשה יהודיה יולדת ילדים שיהיו פעם חיילים"
שניהם נתפסו ונשפטו לשבעה עשר מאסרי עולם על הפיגוע הנ"ל.
מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו הם הסמיר קונטאר שלי.
אני נזכר בשלושת החיילים החטופים, בפנים של בני משפחותיהם ושל הוריהם מתראיינים, מדברים אל אלו שחטפו את ילדיהם. אני מנסה לדמיין מה הם מרגישים, מה עובר עליהם. אני מנסה ולא מצליח. המחשבה על הורה שאינו יודע היכן ילדו נמצא, האם ילדו מעונה על ידי חיות אדם, האם הוא פצוע? האם הוא אוכל? האם הוא קשור? האם מישהוא מדבר איתו? האם הוא ישן? האם הוא יודע מה קורה עכשיו?
אני מקווה שיום אחד בניהם של הורים אלו יחזרו ואותו כאב נורא שמלווה הורים אלה יעלם לו, אני מקווה שמשפחתם תהיה שמחה ושלמה שוב.
הרגע שבו יכנסו החיילים החטופים לביתם יחבקו את אימם, יחבקו את אביהם שווה את כל השעות שאני ישבתי במקלט בחיפה עם שני ילדי הקטנים בני העשר והשנה בזמן המלחמה האחרונה.
ומאידך גיסא, מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו שאסור לשחרר אותם מהכלא. שחרור מחבלים מסוגם מסכן את בטחוננו ובטחון ילדינו, הוא מסכן את ההרתעה מפני המשך הטרור שכן אם על חטיפת חייל משחררים מאות מחבלים הרי שחטיפת חיילים הופכת להיות משתלמת ביותר, מעתה יהיו החיילים מועדים לחטיפה אף יותר.
ממשלת ישראל אשר הצהירה בריש גלי מייד לאחר החטיפה כי לא יהיה משא ומתן עם ארגוני טרור וכי לא ישוחרר אף מחבל תמורת החיילים החטופים אינה עומדת בדיבורה.
לו הייתה הממשלה עומדת מאחורי הצהרתה היינו יכולים לדעת, כמו גם משפחות החיילים החטופים איפה אנחנו עומדים. היום כאשר מתברר שיש משא ומתן הרי כולנו חיים בחוסר ודאות וניזונים משמועות המגיעות מעיתונים מקטאר.
ראש הממשלה, אתה בחרת את תפקידך, לקחת עליך את האחריות, קיים את שהבטחת ועשה את מה שאמרת שתעשה, קשים ככל שיהיו המעשים וההחלטות. בשינוי הכיוון ובשינוי ההחלטות אתה פוגע הן במשפחות החטופים והן במשפחות הנרצחים שרק המחשבה על שחרור רוצחי ילדיהם משתק אותם ואת מהלך חייהם.
ראש הממשלה, קיים את שהבטחת, אמור כי התכוונת כשאמרת "עד כאן". אל תעמיד אותנו אל מול משפחות החיילים החטופים ותאלץ אותנו להתווכח, אל תיתן לתקשורת הזדמנות לעשות זאת. עשה את מה שהבטחת, הפעל את מי שצריך, נצל כל כלי שיש למדינה הזו והבא את החיילים הבייתה ללא משא ומתן עם ארגוני טרור וללא שחרור מחבלים.
הריטואל ידוע מראש, חייל נחטף, משא ומתן מתנהל ובסופו משתחררים כמה מאות מחבלים. יהיו הפגנות נגד שחרור המחבלים, יתפרסמו רשימות המחבלים העומדים להשתחרר כדי לתת אפשרות למשפחות להביע התנגדות חסרת תכלית, שהרי רק אותן מעניין מי משתחרר, ואחר כך יהיה מי שיגיש בג"ץ נגד השחרור רק כדי להידחות פעם נוספת תחת הטענה שהממשלה החליטה החלטות שנמצאות בתחום אחריותה.
עד היום הסתכלתי על התהליך מבחוץ, לא הייתה לי נגיעה אליו, וכרגיל בנסיבות אלו גם לא הצלחתי להבין ממש מה מרגישים אותם אלה המפגינים והנאבקים כנגד השחרור.
שאלת סמיר קונטאר למשל, עולה בכל פעם שיש משא ומתן עם החיזבאללה והמאבק נגד שחרורו הופך לסמל של המאבק נגד שחרור מחבלים.
היום אני נאלץ להסתכל מבפנים אל התהליך ההולך ומתרקם והוא מדיר שינה מעיניי וגורם לי לחוסר תפקוד יומי. הוא משעבד את מחשבותיי וגורם לי להפסיק על עיסוק.
בחמישי למרץ 2003, יום רביעי, בשעה 14:12 התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס קו 37 בחיפה תוך שהוא רוצח שבעה עשר אנשים. בין השבעה עשר היה אסף צור הי"ד כמעט בן 17, תלמיד י"א בדרכו חזרה מבית הספר לביתו.
אסף הוא הבן שלי.
מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו הינם שני חברי חוליית חמאס אשר יזמה והוציאה אל הפועל את הפיגוע. הם הכינו את חגורת הנפץ, גייסו את המחבל המתאבד, הכינו אותו, גייסו את המסיע שלו, ישנו ואכלו איתו ביממה לפני הפיגוע וליוו אותו לדרכו מחברון אל חיפה אל תוך ישראל. אין אשמים יותר מהם בפיגוע וברצח ההמוני. שניהם רואיינו על ידי הטלוויזיה הבריטית ותיארו בקור רוח מדהים את מעשיהם תוך שהם מתרצים את הרצח בכך "שכל ילד יהודי יהיה פעם חייל שיהרוג ערבים חפים מפשע וכל אשה יהודיה יולדת ילדים שיהיו פעם חיילים"
שניהם נתפסו ונשפטו לשבעה עשר מאסרי עולם על הפיגוע הנ"ל.
מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו הם הסמיר קונטאר שלי.
אני נזכר בשלושת החיילים החטופים, בפנים של בני משפחותיהם ושל הוריהם מתראיינים, מדברים אל אלו שחטפו את ילדיהם. אני מנסה לדמיין מה הם מרגישים, מה עובר עליהם. אני מנסה ולא מצליח. המחשבה על הורה שאינו יודע היכן ילדו נמצא, האם ילדו מעונה על ידי חיות אדם, האם הוא פצוע? האם הוא אוכל? האם הוא קשור? האם מישהוא מדבר איתו? האם הוא ישן? האם הוא יודע מה קורה עכשיו?
אני מקווה שיום אחד בניהם של הורים אלו יחזרו ואותו כאב נורא שמלווה הורים אלה יעלם לו, אני מקווה שמשפחתם תהיה שמחה ושלמה שוב.
הרגע שבו יכנסו החיילים החטופים לביתם יחבקו את אימם, יחבקו את אביהם שווה את כל השעות שאני ישבתי במקלט בחיפה עם שני ילדי הקטנים בני העשר והשנה בזמן המלחמה האחרונה.
ומאידך גיסא, מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו שאסור לשחרר אותם מהכלא. שחרור מחבלים מסוגם מסכן את בטחוננו ובטחון ילדינו, הוא מסכן את ההרתעה מפני המשך הטרור שכן אם על חטיפת חייל משחררים מאות מחבלים הרי שחטיפת חיילים הופכת להיות משתלמת ביותר, מעתה יהיו החיילים מועדים לחטיפה אף יותר.
ממשלת ישראל אשר הצהירה בריש גלי מייד לאחר החטיפה כי לא יהיה משא ומתן עם ארגוני טרור וכי לא ישוחרר אף מחבל תמורת החיילים החטופים אינה עומדת בדיבורה.
לו הייתה הממשלה עומדת מאחורי הצהרתה היינו יכולים לדעת, כמו גם משפחות החיילים החטופים איפה אנחנו עומדים. היום כאשר מתברר שיש משא ומתן הרי כולנו חיים בחוסר ודאות וניזונים משמועות המגיעות מעיתונים מקטאר.
ראש הממשלה, אתה בחרת את תפקידך, לקחת עליך את האחריות, קיים את שהבטחת ועשה את מה שאמרת שתעשה, קשים ככל שיהיו המעשים וההחלטות. בשינוי הכיוון ובשינוי ההחלטות אתה פוגע הן במשפחות החטופים והן במשפחות הנרצחים שרק המחשבה על שחרור רוצחי ילדיהם משתק אותם ואת מהלך חייהם.
ראש הממשלה, קיים את שהבטחת, אמור כי התכוונת כשאמרת "עד כאן". אל תעמיד אותנו אל מול משפחות החיילים החטופים ותאלץ אותנו להתווכח, אל תיתן לתקשורת הזדמנות לעשות זאת. עשה את מה שהבטחת, הפעל את מי שצריך, נצל כל כלי שיש למדינה הזו והבא את החיילים הבייתה ללא משא ומתן עם ארגוני טרור וללא שחרור מחבלים.
בן 47, חיפאי, נשוי ולו ארבעה בנים, אחד מהם, אסף כמעט בן 17 נרצח בפיגוע טרור במרץ 2003
